אני לא אשכח את הפעם הראשונה שיצאנו לרילוקיישן, למסע המשפחתי הזה..
את הבשורה קיבלנו בסלון הבית ערב אחד, ההורים שלי מצד אחד ואנחנו הילדים מצד שני.
הייתי אז בת שמונה לערך.
זה היה חודשיים לפני תאריך היעד, ומאז במשך חודשיים בכיתי. כל ערב.
ההלם, העצבות, הפרידה מהמשפחה המורחבת, החברים, אפילו הילדים מהשכונה..
הרגשתי שהכל כבד וגדול וחונק אותי.
המילה רילוקיישן הרגישה מאיימת – לכי תסבירי לכולם מה זה בכלל אומר (תחילת שנות ה-90 כן?), פעם זה היה עולם זר ולא מוכר.
אז ארזנו את החיים שלנו במזוודות, נפרדנו לשלום ועלינו חמישתנו על מטוס לעבר חוויה חדשה.
התחלה שהיתה רצופה אתגרים, מורכבויות, קשיי קליטה, בדידות, חוסר הבנה וגם חוסר אונים. השכונה חדשה, המראות חדשים, בית הספר שונה כל כך והילדים שבו... מאיפה להתחיל? אבל נשארנו יציבים כמשפחה, היום אני יודעת לומר שההורים שלי עשו עבודה טובה. הם הכילו אותנו עם הכעסים והרוגז, היו שם עבורנו, לימדו, טיפלו, שיחקו, עשו הכל כדי שהשינוי יעבור חלק ככל הניתן.
והימים עברו ולאט לאט השינוי המיוחל הגיע, ונרגענו, הכרנו חברים חדשים, טיילנו, בילינו וככה פתאום חזרנו לישראל.
עד הרילוקיישן הבא, וגם זה שאחריו...
שם הושרשה בי האמונה והידיעה, על משמעותו של החוסן המשפחתי , זה אחד הגורמים המשפיעים ביותר על הישרדות המשפחה ברילוקיישן. כדי לצלוח את השינוי העצום הזה ולשוט בבטחה, דרושה אוניה יציבה שתעמוד איתן מול הגלים.
Comments